האם האהבה נגדעה? האם המפרץ יישאר רווק?

פסק דין שמגלה על הקשר בין האהבה לבין תכנון ובנייה.

מי אמר שלא צריך לתכנן ולבנות כדי שהאהבה תחזיק מעמד?

תקראו על פסק הדין המרתק הבא:

בית משפט השלום בחיפה

תיק מס' 9427-08-08

4 בספטמבר 2008

בפני כבוד השופט זאיד פלאח

המבקשת

מדינת ישראל – הועדה המחוזית לתכנון ובניה – חיפה

ע"י ב"כ עו"ד רן עמיאל

נגד

המשיבים

1. מפעלי תרנ"א מלונאות ונופש בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד יוסף שגב ו/או רון גרסט

2. ריאליטי הפקות ותקשורת בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד א. רולוף ו/או מ. יונאי ואח'

3. רשת נגה בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד ש. הורוביץ ו/או שטרן עזגד ואח'

ה ח ל ט ה

הבקשה וטיעוני ב"כ הצדדים

בפניי בקשה למתן צו הפסקה וצו מניעת פעולות, הנסמכת על סעיפים 239 ו- 246 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), ולהורות למשיבות להפסיק את עבודות הבניה על חלקה 7 בגוש 10576 בחוף מכמורת (להלן: "המקרקעין"), וכן להפסיק או להימנע מכל שימוש במקרקעין ובמבנים שנבנו במקום ע"י המשיבות. מאחר ועבודות הבניה הסתיימו זה מכבר, תתייחס החלטה זו לבקשה לאיסור שימוש במקרקעין.

המשיבה 1 הינה בעלת זכויות החכירה במקרקעין, והמשיבה 2 מבצעת צילום תכנית ריאליטי עבור המשיבה 3, והקרויה בשם "מפרץ האהבה" – תכנית שאמורה לעלות לשידור החל מהיום בערב בערוץ 2. לצורך צילום התכנית נבנו ע"י המשיבות ו/או מי מטעמן 6 מבני מגורים ניידים, עשויים עץ ופח, בשטח של כ-30 מ"ר כל אחד, וכן משטחי "דק" המובילים לכל אחד מהמבנים הנ"ל. בין הצדדים היתה מחלוקת אם "בר" הקיים במתחם היה קודם לכן במקום, או שמא הוקם יחד עם המבנים האחרים.

ביום 27.8.08 נעתרתי לבקשת המבקשת, והוצאתי צו במעמד צד אחד למניעת כל שימוש במקרקעין ובמבנים שנבנו. באותו היום קיימתי דיון לילי, לבקשת המשיבות, והצו צומצם באופן שאסרתי עליהם לצלם בתוך המבנים בלבד, וזאת עד לדיון שקבעתי ליום 31.8.08.

ביום 31.8.08 התקיים, כאמור, דיון במעמד כל הצדדים, וכל צד הציג בהרחבה את טיעוניו. מאחר וב"כ המשיבות טענו טענות כבדות משקל, ותמכו את טיעוניהם בפסיקה, לא מצאתי לנכון להותיר את הצו הזמני על כנו, בטרם אבחן את הסוגיה בחינה מעמיקה, והחלטתי לבטל את הצו הזמני שהוצא על ידי, עד למתן החלטה סופית בבקשה, וקבעתי שאין בביטול הצו כדי לרמז על התוצאה הסופית.

בטיעוניו בפניי חזר ב"כ המבקשת על הכתוב בבקשתו, תוך שציין שהבניה נעשתה ללא היתר בניה וללא תכנית מפורטת, בתחום הסביבה החופית. עוד נטען, שהשימוש שנעשה במקום ע"י המשיבות סותר את הוראות תמ"א 13, החלה על המקרקעין והמייעדת את המקום לתיירות ונופש, על כן, כך נטען, המשיבות מבצעות עבירה של שימוש חורג במקרקעין, וכי פניות שנערכו למשיבות להפסקת הבניה והסרת המבנים לא נענו. עוד נטען, שלא הוגשה ע"י המשיבות כל בקשה להיתר או לשימוש חורג לועדה לשמירת הסביבה החופית, וכי היתה פניה מצד המשיבה 2 לועדה המקומית לתכנון ובניה חדרה, שאיננה מוסמכת ליתן את ההיתר המבוקש. ב"כ המבקשת הפנה לפסיקה שקבעה, שגם מבנים שהוקמו למשך מספר חודשים מהווים עבירה על חוק התכנון והבניה, וכי אין לראות בהקמתם כ"הצבה רגעית", והוסיף שכאשר מדובר בתכנית טלויזיה המיועדת לחשיפה לציבור הרחב, אזי התרת השימוש במקרקעין עלולה להעביר מסר שלילי של העדר חיוניות חוקי התכנון והבניה.

ב"כ המשיבה 1 הפנה למכתב מטעם מהנדס העיר חדרה, שהופנה למשיבה 2, ובו נכתב, בין היתר, כי "…ובשל היות המבנים ממוקמים בתחום ה-100 מ' מהים, מעבירה בזאת הועדה המקומית את המבוקש לועדה המחוזית להמשך דיון וקבלת החלטתה…הועדה המקומית רואה בחיוב את המבוקש…וממליצה בפני הועדה המחוזית, כי באם תאשר את הבקשה, יפקידו המבקשים ערבות בנקאית להבטחת הריסת המבנים". ב"כ המשיבה 1 טען, שאי-ציון המלצת הועדה המקומית חדרה בבקשה להוצאת צו במעמד צד אחד אינה תקינה, והוסיף שעד עצם היום הזה לא התכנסה הועדה המחוזית לשם דיון ומתן החלטה בבקשה. לדברי ב"כ המשיבה 1 אין כלל צורך בפניה לקבלת היתר, מאחר ומדובר במבנים ארעיים, והוא הפנה לע"פ 743/06 של בית המשפט המחוזי בחיפה, שם ניתנה החלטה בנוגע למקרקעין נשוא החלטה זו, ובין היתר נקבע בה, כי שימוש כ"גן אירועים" במקום המיועד למלונאות ונופש הוא שימוש מותר, ואינו מנוגד לשימוש שהתכנית מתירה.

ב"כ המשיבה 2 הגיש תצהיר תשובה, וכן צירף את החלטת הועדה המקומית חדרה, כפי שזו צוטטה בחלקה בסעיף 6 לעיל. לדברי המצהיר, מר גבעון שניר, שהוא אחד ממנהלי המשיבה 2, צילומי סדרת הטלויזיה "מפרץ האהבה" נמצאת בעיצומה, וכי המדובר במשחק למבוגרים בו מתחרים קבוצה של צעירים וצעירות, ולשם כך הם נדרשים לחיות בתוך אתר נופש לתקופה קצובה שנקבעה מראש, עד למחצית השניה של חודש נובמבר שנה זו. ב"כ המבקשת 2 הפנה לפסיקת בית המשפט העליון, בנוגע להעדר הקביעות במבנים שהוקמו, והוסיף כי במקום הושקעו עד כה כ- 2,000,000 ₪, וכי הפסקת הצילומים באמצע המשחק עלולה לגרום לירידת ההשקעה לטמיון. בתצהיר נכתב עוד, כי ביום 12.9.08 יוסר אחד המבנים, ובאופן הדרגתי יוסר מבנה אחר מבנה, עד ליום 22.11.08, שאז תשודר תכנית הגמר בשידור חי. בטיעוניו בעל פה ציין ב"כ המשיבה 1, שבטרם מתן סעד לפי סעיף 239 לחוק התכנון והבניה, יש לברר אם נעברה עבירה, ולדבריו אין מדובר בעבירה לאור ארעיות המבנים, והוסיף שגם אם מדובר במבנים שנבנו ללא היתר, עדיין אין מקום לאסור ביצוע הצילומים.

ב"כ המשיבה 3 פתח את טיעוניו בטענה מקדמית, לפיה האדם החתום על התצהיר שעליו ביססה המבקשת את בקשתה אינו מוסמך לעשות כן, מאחר ואינו עונה על דרישות תקנות התכנון והבניה (סדרי הדין בהליכים למתן צווים על פי המבקש בלבד) תשמ"ג-1982. עוד נטען, ששניים מתוך שלושת התנאים הקבועים בסעיף 3(ב) לתקנות הנ"ל לא מולאו ע"י המצהיר, והם – לא הוצהר כי העובדות שהתגלו בשעת הביקור יש בהם לכאורה עבירה על סעיף 204 לחוק התכנון והבניה, ולא נכתב שיש למצהיר יסוד סביר להניח שמבוצעת במקום עבודה או שמשתמשים במקרקעין בדרך ובנסיבות שיש בהם משום עבירה לפי סעיף 204 לחוק, וכי מתן מיידי של צו הפסקה שיפוטי דרוש לשם מניעת המשך ביצוע עבירה כאמור, כלשון החוק. לגופו של עניין נטען, שהמבנים שהוקמו אינם טעונים היתר, מאחר ואינם מבני קבע, והפנה לפסיקה בנדון. לדבריו, לא ניתן להפעיל את הסמכות שבסעיף 239 לחוק התכנון והבניה, אם לא בוצעה עבירה על חוקי התכנון והבניה, והוסיף שעל אף האמור בתצהיר מטעם המשיבה 2, המבנים יוסרו עד לא יאוחר מיום 5.11.08, דהיינו בעוד כחודשיים. בנוגע לשימוש הנעשה במקום נטען, שאין הדבר דורש היתר, וכי די בכך שהשימוש תואם את התכנית החלה על המקום, והמייעדת אותו לתיירות ונופש. ב"כ המשיבה 3 טען עוד, כי חוק התכנון והבניה אינו כולל עבירה של שימוש בבנין שנבנה ללא היתר, על כן לא ניתן להוציא צו לפי סעיף 239 לחוק. בסוף דבריו ביקש ב"כ המשיבה 3 שלא ליתן את הצו המבוקש, והציע להמציא ערבות בנקאית להבטחת המועדים שצוינו בטיעוניו לפינוי המבנים.

דיון והכרעה

השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים, ושבהן יש להכריע הן אלה: האם התצהיר שצורף לבקשה עונה על דרישות התקנות, האם המבנים שהוקמו טעונים היתר בניה, והאם השימוש הנעשה במקום הוא שימוש אסור. תשובה שלילית לכל אחת מהשאלות הנ"ל תביא לדחיית בקשת המבקשת להוצאת הצווים.

סעיפים 239 ו-246 לחוק התכנון והבניה מורים כדלקמן:

"239. צו הפסקה שיפוטי :

(א) נעשתה עבירה, או השתמשו במקרקעין, בדרך ובנסיבות שיש בהם משום עבירה לפי סעיף 204, בין שהוגש על העבירה כתב אישום לבית המשפט ובין שטרם הוגש, רשאי בית המשפט לצוות על הנאשם, או על מי שנראה לבית המשפט אחראי לביצוע העבירה, ועל כל מי שעובד בשירותם – להפסיק את העבודה או את השימוש (להלן – צו הפסקה שיפוטי), ותקפו של הצו יהיה עד לביטולו או שינויו על ידי בית המשפט."

"246. צו זמני למניעת פעולות

נעשו במקום פלוני פעולות הכנה לבניה או לשימוש במקרקעין ללא היתר או בסטיה מהיתר או מתכנית, רשאי בית המשפט לפי בקשתם של יושב ראש הועדה המחוזית או של יושב ראש הועדה המקומית, ובעיריה – של יושב ראש ועדת המשנה לתכנון ולבניה, או של היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, ליתן צו על כל אחד מהמנויים בסעיף 208 להימנע מפעולה באותו מקום, לרבות צו האוסר את השימוש במבנה או במקרקעין או צו לסגירת המבנה או המקום (להלן – צו מניעת פעולות); בית המשפט רשאי לתת צו כאמור בכפוף לתנאים שימצא לנכון בנסיבות הענין."

מאחר וב"כ המשיבה 3 העלה טיעונים גם בנוגע למצהיר מטעם המבקשת, להלן נוסח תקנה 3 לתקנות התכנון והבניה (סדרי הדין בהליכים למתן צווים על פי המבקש בלבד), התשמ"ג 1982 :

"3. צו הפסקה שיפוטי על פי המבקש בלבד

(א) צו הפסקה שיפוטי לפי סעיף 239 לחוק יכול שיינתן על פי המבקש בלבד אם הבקשה נתמכת בתצהיר של אחד מאלה:

(1) מהנדס הוועדה המקומית או מהנדס אחר שמהנדס הוועדה הסמיכו לכך;

(2) עובד הוועדה המקומית או עובד הרשות המקומית שבתחומה בוצעה העבירה, שמהנדס הוועדה הסמיכו לכך;

(3) מתכנן המחוז;

(4) עובד המדינה או מהנדס שמתכנן המחוז הסמיכו לכך.

(ב) בתצהיר יפורט: –

(1) שהמצהיר ביקר במקום שעליו מבוקש מתן הצו;

(2) העובדות שנתגלו בשעת הביקור שיש בהן לכאורה עבירה לפי סעיף 204 לחוק, בציון העבירה האמורה;

(3) שיש למצהיר יסוד סביר להניח שמבוצעת במקום עבודה או שמשתמשים במקרקעין בדרך ובנסיבות שיש בהם משום עבירה לפי סעיף 204 לחוק וכי מתן מיידי של צו הפסקה שיפוטי דרוש לשם מניעת המשך ביצוע עבירה כאמור."

בתשובתו לטענות בנוגע לתצהיר טען ב"כ המבקשת, כי "מר רז אשכנזי מוסמך לתת תצהיר ויש לו הסמכה…", אך לא שמעתי מפיו תשובה לטענות בנוגע לאי-מילוי שתיים מתוך שלושת הדרישות שבתקנה 3(ב) דלעיל. תקנה 3(ב)(2) דורשת לכלול בתצהיר ציון העובדה, שהעובדות שנתגלו בשעת הביקור מהוות עבירה לכאורה על סעיף 204 לחוק, תוך ציון העבירה. התצהיר תיאר את עבודות הבניה שבוצעו במקום, ובסעיף 5 נכתב: "הבניה מבוצעת ללא היתר בניה ובלא שקיימת תכנית מפורטת מאושרת". אמנם היה מקום לפרט שהמדובר בעבירה על סעיף 204 לחוק התכנון והבניה, אך אני מוכן להניח שסעיף 5 לתצהיר מכוון לעבירה הנדונה. בנוגע לדרישת תקנה 3(ב)(3), כפי שזו צוטטה בסעיף 11 לעיל, לא מצאתי בתצהיר את הנוסח הנדרש בתקנה, והיה על המצהיר למלא אחר דרישות החוק. יחד עם זאת, נוסח התצהיר מפרט את הבניה שבוצעה ללא היתר, ואת העובדה שהבניה נעשתה לצורך צילום תכנית טלויזיה, וכי המשיבות לא נענו לפניות הממונה על יחידת הפיקוח במחוז חיפה לשם הפסקת הבניה והסרת המבנים. פירוט זה יש יכול לענות על דרישת הרישא שבתקנה 3(ב)(3). בנוגע לדרישת הסיפא לתקנה, בדבר הצורך המיידי במתן צו הפסקה שיפוטי לשם מניעת המשך ביצוע העבירה – היה על המצהיר לציין זאת במפורש, ואין בנוסחו החסר של התצהיר כדי למלא אחר חסר זה. יחד עם זאת, אין מדובר בליקוי מהותי, וכי ליקוי זה תוקן הן בשל קיום דיון במעמד כל הצדדים, והן לאור העובדה שהצו שניתן במעמד צד אחד בוטל עד למתן החלטה סופית זו. בנוסף לכך – הבקשה המפורטת שהוגשה מטעם עו"ד עמיאל מפרטת ומנמקת את כל דרישות התקנה, הגם שאין הדבר פוטר את המצהיר מלכלול בתצהירו את הנדרש על פי התקנות. סוף דבר, אני דוחה את הטענות הנוגעות לתקנה 3 הנ"ל.

בנוגע לטענות בדבר העדר קיומה של עבירה על חוק התכנון והבניה, מאחר ומדובר בבנייה ארעית, שמועד הסרתה ידוע מראש והוא 5.11.08, יש לפנות לפסיקת בית המשפט העליון, ולמבחנים שנקבעו על ידו בסוגיה זו. סעיף 145(א) לחוק התכנון והבניה דורש קבלת היתר בטרם הקמת בנין וביצוע עבודות אחרות המפורטות באותו סעיף. המושג "הקמה" דורש מימד של קביעות והעדר ארעיות, וצדקו ב"כ המבקשים עת טענו שהקמת סוכה בחג הסוכות מהווה מעשה ארעי שאינו נופל בגדר האיסורים שבחוק התכנון והבניה. השאלה הדורשת דיון היא, האם הקמת מבנים כבמקרה נשוא החלטה זו, כמוה כהקמת סוכה בחג הסוכות, או שמא המדובר בסוגיות שונות.

השופט מלץ התייחס למבחנים הסובייקטיבי והאובייקטיבי בנוגע להיות המבנה ארעי או קבוע, וזאת בע"פ 697/85, יוסף גולדשטיין נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה לוד, פ"ד מ(4) 57, שם הציב המערער על מקרקעין שלו מבנה טרומי, שנועד לשמש משרד למוסך, על גבי קורות ברזל, והצבתו במקום היתה זמנית, ולא נעשה בו כל שימוש, עד לקבלת היתר והעברת המבנה למיקומו על פי אותו היתר. השופט מלץ קבע : "להשקפתי, שני המבחנים – הסובייקטיבי והאובייקטיבי הינם שיקולים שיש לשקול אותם יחדיו כדי ללמוד על קיומה או על העדרה של הקביעות. לא הרי כוונה לאחסן מבנה ליום-יומיים כהרי כוונה לאחסנו מספר חודשים – אפילו מתכוון המאחסן בשני המקרים לאחסון זמני…ההיגיון איננו סובל לכנות את הצבתו של מבנה כזה במשך מספר חודשים …"הצבה רגעית"…על פי מבחן אובייקטיבי זה של משך הזמן בפועל, הייתה כאן אותה הקביעות, הדרושה כדי ליצור "הקמה" שמהווה את העבירה שיוחס למערער".

גם השופט זמיר נדרש לסוגיית הקביעות שבהקמת מבנה ללא היתר, וב-רע"פ 5086/97, בן חור ואח' נ' עיריית תל-אביב-יפו ואח', פ"ד נא(4)625, נדונה סוגיית הקמת אוהלים עשויים עץ ובד בשכונת התקווה בתל-אביב, כמחאה חברתית נגד מדיניות עיריית תל-אביב שהציבה קרטריונים קשוחים לסיוע בדיור לזוגות צעירים. נקבע, שמימד הקביעות מתבטא בשני מבחנים: "סובייקטיבי ואובייקטיבי. המבחן הסובייקטיבי נעוץ בכוונה להקים את המבנה באופן זמני בלבד. הכוונה היא אינדיקציה בשאלת הקביעות. אך אין זו אינדיקציה יחידה. יש חשיבות גם למבחן האובייקטיבי. מבחן זה משקף את משך הזמן שבו קיים המבנה בפועל. בלשונו של השופט מלץ, "בשלב מסוים הופכת 'הכמות' של משך הזמן ל'איכות' של קביעות".

במקרה שלנו, הוקמו ששת המבנים באמצע חודש אוגוסט, והם יסולקו באופן הדרגתי, החל מיום 12.9.08 ועד ליום 5.11.08, דהיינו תוך כחודשיים מהיום. הקמת המבנים מלכתחילה לוותה במימד של זמן קצוב, וזמן זה אף קוצר עוד יותר, כפי שנטען ע"י ב"כ המשיבות. השאלה הנשאלת היא, האם קביעתו של זמן קצוב ע"י מי שהקים את המבנים, נותנת לאותם מבנים את תווית הארעיות ובכך שוללת היא את חובת קבלת ההיתר. הבניה החלה, כאמור, באמצע חודש אוגוסט, והיא עדיין קיימת, ותמשיך להיות קיימת עוד כחודשיים ימים. בכך נמצאים אנו בתחילתו של הזמן הקצוב שנקבע ע"י המשיבות לקיומן של המבנים. יש להבחין בין זמן קצוב ובין ארעיות – זמן קצוב יכול להימדד בימים, בחודשים ואפילו בשנים. ארעיות, לעומת זאת, אינה יכולה להימדד בפרקי זמן של חודשים ולבטח לא שנים, ולכל היותר ניתן לאמוד אותה בימים ספורים. אין להסתפק בקציבת הזמן מראש בכדי ליהנות מהארעיות השוללת את חובת היתר הבניה, אלא יש להוסיף לכך גם את משך הזמן בפועל שהוקצב. בחינה אובייקטיבית של הזמן שהוקצב להסרת המבנים אינה יכולה להעניק להם את העדר הקביעות הנדרשת.

המחוקק השתמש בסעיף 145 לחוק התכנון והבניה במילים "הקמתו של בנין", ובסעיף 1 של אותו חוק הגדיר את המונה "בנין" כ-"כל מבנה, בין שהוא בנוי אבן ובין שהוא בנוי ביטון, טיט, ברזל, עץ או כל חומר אחר, לרבות – (1) כל חלק של מבנה כאמור וכל דבר המחובר לו חיבור של קבע (2) קיר, סוללת עפר, גדר וכיוצא באלה הגודרים או תוחמים, או מיועדים לגדור, או לתחום, שטח קרקע או חלל". השופט חשין בבג"ץ 5503/94, סגל נ' יו"ר הכנסת, פ"ד נא (4) 529, בעמוד 565 כתב:

"לעולם נפתח בלשון החוק, אך גם אם נרחיק לכת מעבר לה, הנה לאחר שובנו משוט בארץ ומהתהלך בה, לעולם גם נסיים בלשון החוק".

המונח "הקמתו של בנין" אינו יכול להיות מכוון רק להקמה שמלכתחילה לא נקבע לה מועד לסילוק, אלא לכל הקמה של בנין מעבר לימים בודדים, בין אם נקבע לה מועד קצוב לסילוק ובין אם לאו. התרת הקמת מבנים ללא היתר לתקופה של חודשיים-שלושה, עלולה להוביל לגל של הקמת מבנים עונתיים לתקופה קצובה, ואף מבנים לא עונתיים ובתנאי שאלה יוזזו כל פרק זמן ממקום אחד למקום אחר, בכדי לשמור על הארעיות הנטענת. בכך עלול להיווצר מצב של "תוהו ובוהו" בכל הנוגע לדיני התכנון והבניה. המחוקק לא התכוון במילים "הקמתו של בנין" לכזה שיעמוד לעד, ואף לא למבנה שיעמוד לו שנה שנתיים, אלא לכל מבנה שאינו ארעי. הפסיקה יצקה את מימד הארעיות עת פירשה את מילות המחוקק, אך אין למתוח פרשנות זו עד כדי הקמת שישה מבנים ללא היתר, למשך למעלה מחודשיים ימים, יהא השימוש בהם אשר יהיה. ייתכן ורשויות התכנון יקלו בדרישות לקבלת היתר למבנים שיוסרו כעבור תקופה קצובה, לעומת מבנים שאין מועד להסרתם, אך עדיין אין בכך כדי לבטל את הדרישה לקבלת היתר לאותם מבנים.

המשיבה 2 פנתה לועדה המקומית לתכנון ובניה בחדרה, ומהנדס הועדה אכן כתב כי "הועדה המקומית רואה בחיוב את המבוקש – מבנים זמניים לתקופה של 5 חודשים" ואולם ועדה זו אינה הגורם המוסמך, והיה על המשיבה 2 לכלכל את צעדיה מראש, ללמוד את הסוגיה, ולדאוג לקבל את מלוא האישורים הנדרשים בטרם קביעת עובדה מוגמרת ותחילת הצילומים. עצם פנייתה לועדה המקומית בחדרה מראה על מודעותה לחובת הוצאת היתר בטרם הקמת המבנים, ומשהופנתה בקשתה לועדה המחוזית, היה עליה להמתין להחלטתה. שמעתי טרוניה מכך, שהועדה המחוזית טרם התכנסה עד היום, ואולם היה על המשיבות לפעול בהתאם בדרכים חוקיות לשם חיוב הועדה המחוזית להתכנס ולהחליט, ולא להתעלם ולפעול בניגוד לחוק.

סוף דבר קובע אני, שהקמתם של המבנים בחוף מכמורת מחייבת קבלת היתר, ומשלא התקבל היתר כדין דינן כדין מבנים שנבנו ללא היתר, ובכך עברו עבירה על סעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה. למען הסר ספק, אין המדובר כאן ברמת הוכחה כנדרש בפלילים, אלא ברמה נמוכה יותר הנדרשת לצורך מתן צווים לפי סעיפים 239 ו-246 לחוק.

ב"כ המשיבות הוסיפו וטענו, שגם אם מדובר במבנים הטעונים היתר, עדיין השימוש שהן עושות במבנים אינו אסור ואינו מהווה עבירה על החוק, על כן לא ניתן להוציא צו האוסר עליהם מלצלם את תכנית הריאליטי. המקום בו הוקמו המבנים בחוף מכמורת נמצא בתחום 100 מטר מהים, והסמכות לדון בבקשה להוצאת היתר בניה מצויה בידי הועדה המחוזית לתכנון ובניה. בהתאם לתכנית תב"ע חד/450 המופקדת, יעוד המקרקעין הנ"ל הינו מלונאות, תיירות ונופש, ובהתאם לתמ"מ/6 המופקדת, יעוד המקרקעין הינו מוקד פיתוח תיירותי כפרי-חופי. ב"כ המשיבות טענו, שהשימוש שמרשותיהן עושות במבנים עונה על דרישת היעוד של המקרקעין, בכך שצילומי תכנית ריאליטי, המתעתדת לעלות לשידור בערוץ 2 בטלויזיה, מהווה מלונאות ונופש. משתתפי התכנית לנים באותם מבנים שהוקמו, ופעילותם היא לצרכי בידור.

הנשיא ברק כתב בבג"ץ 2257/04, סיעת חד"ש תע"ל ואח' נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה- 17 ואח' (טרם פורסם), בסעיף 25:

"…שופט אינו רשאי להעניק לטקסט משפטי מובן שהוא אינו יכול לשאת בשפתו … הרי תפקידו של השופט בהפרדת הרשויות הוא לתת מובן לטקסט שהרשויות השלטוניות האחרות יצרו".

ייעוד המקרקעין עליהם נבנו המבנים נשוא החלטה זו אינו יכול לשאת את השימוש שהמשיבות עושות בקרקע – צילומי תכנית ריאליטי. מלונאות ונופש כוללים בתוכם מימד של כניסה חופשית לקהל הרחב, בין אם מדובר בתשלום ובין אם לאו. מימד חופש הכניסה מקנה למושגים "מלונאות" ו"נופש" אופי של כלליות וחופש בחירה לכל דורש. השימוש הנעשה במקום ע"י המשיבות אינו פתוח לקהל הרחב, אלא רק לאותם אנשים שהורשו להשתתף בתכנית הריאליטי, ושהייתם שם אינה יכולה להתפרש כמלונאות, אלא יותר כעיסוק בבידור אחרים והנבת פרי לעצמם, כגון כספי, פרסומי, תעסוקתי בעתיד וכו'. גם המושג "נופש" אינו יכול להיכלל בשהייתם במקום, שהרי מושג זה, כמו גם מלונאות, מכוונים לאותם אנשים הבאים למקום ולא לאחרים שיצפו בהם מעל למרקע הטלויזיה.

סעיפים 239 ו- 246 לחוק התכנון והבניה, ואשר עליהם סומכת המבקשת את בקשתה, מעמידים לרשויות התכנון כלים לאכיפת החוק, עוד בטרם הוגש כתב אישום ואף בטרם קבלת החלטה סופית בדבר הכוונה להגישו, ונגד מי. הצווים יכולים להינתן לא רק נגד מי שביצע את העבירה, אלא גם נגד מי שיש בכוחו כדי למנוע את המשכיותה, והכל בכדי להדגיש את האינטרס הציבורי שבאכיפה מיידית ויעילה של דיני התכנון והבניה. מתן צווים לפי הסעיפים הנ"ל, האוסרים את השימוש במבנים שנבנו ללא היתר, אינם באים להעניש בגין הפרת הוראות חוק התכנון והבניה, אלא ביסודם מונחת התכלית של הפסקת המשך הפרת הוראות החוק מוקדם ככל שניתן, וביעור תופעת הבניה הבלתי חוקית. איסור השימוש במקרקעין שנבנו ללא היתר בא, בין היתר, למנוע מעבריין הבניה להמשיך וליהנות מפרי העבירה שביצע.

הסנגורים טענו, כאמור, שאין עבירה של שימוש במקרקעין. אכן, סעיף 204 לחוק התכנון והבניה אינו כולל עבירה שעניינה שימוש במבנה שהוקם ללא היתר, הגם שהקמתו טעונה היתר. עבירת השימוש קמה שעה שמבוצע במבנה שהוקם, בין בהיתר ובין בלעדיו, שימוש שלא הותר על פי תכנית או היתר החלים על המקום. בהחלטתי זו קבעתי, שהשימוש הנעשה במבנים שהוקמו אינו תואם את ייעוד המקרקעין למלונאות ונופש, על כן חורג הוא מהשימוש המותר.

לסיכום – משדחיתי את הטענה המקדמית בדבר קיומם של ליקויים בתצהיר נשוא הצו המבוקש, ומשקבעתי כי הבניה שנעשתה במקרקעין הינה בניה הטעונה היתר, וכי השימוש הנעשה במבנים אינו תואם את התכניות החלות על המקום, הרי שיש להיעתר לבקשת המבקשת להוצאת צווי הפסקה ומניעת כל שימוש במקרקעין.

על המשיבות לדעת, שעוצמתן הכלכלית והתקשורתית אינה יכולה להקנות להן מעמד מועדף לעומת האזרח הפשוט, והחוק חל על כולם שווה בשווה, ללא כל הבדל של מעמד, דת, גזע, מין, עושר ועוצמה. הייתי מצפה דווקא מהגופים הגדולים לשמש דוגמה ומופת לאזרח הפשוט, ולהכפיף עצמם למלוא הוראות החוק והתקנות. החוק הוא מעל כולם, ויש לציית להוראות החוק גם אם דרישותיו לעיתים קשות ומסורבלות. נטען בפניי שמתן הצו המבוקש עלול לגרום להפסקת צילומי התכנית שעמלו עליה קשות, וכן להפסדים כספיים גדולים – ייתכן וטענה זו נכונה, אך הדרך בה נהגו המשיבות כללה סיכונים עסקיים, עת החליטו שלא לפעול בהתאם לדין המחייב, והיה עליהם לדעת שסיכונים אלה עלולים להוביל להפסדים גדולים, ואין להם להלין בעניין זה אלא על עצמן.

מטרת המשיבות היתה, בין היתר, לבדר את הצופה, ומתן הצווים עלול למנוע מאותו צופה את ההנאה שהיתה אמורה לצמוח לו באם התכנית היתה מצולמת במלואה. ייתכן וקיימת כאן פגיעה בציבור הצופים, אך מנגד קיימת פגיעה חמורה יותר בכלל הציבור, כולל הצופים ואלה שאינם צופים, באם ינקוט בית המשפט בגישה סלחנית כלפי מפירי החוק. לפני סיום אעיר, כי צר לי על משתתפי תכנית הריאליטי, שכתוצאה מהוצאת הצו עלולים הם להמשיך ולהחזיק בתוארם כ"רווקים", אך בטוחני שגם הם יעדיפו לחיות במדינה האוכפת את חוקיה בשוויוניות, על פני חיים במדינה הנוקטת במדיניות של איפה ואיפה כלפי מפירי החוק.

סוף דבר, הנני מורה כדלקמן:

(א) הנני מורה למשיבות ו/או למי מטעמן להפסיק כל שימוש במבנים שהוקמו על המקרקעין, לרבות צילום תכנית הטלויזיה הקרויה בשם "מפרץ האהבה", זאת בהתאם לסמכותי על פי סעיף 239 לחוק התכנון והבניה.

(ב) הנני אוסר על המשיבות ו/או מי מטעמן להשתמש במבנים שהוקמו על המקרקעין, לרבות צילום תכנית הטלויזיה הנ"ל, וזאת בהתאם לסמכותי על פי סעיף 246 לחוק התכנון והבניה.

(ג) צו זה חל הן בתוך המבנים שהוקמו, והן בסביבת המבנים החיצונית, כולל שטחי המעבר בין מבנה למבנה.

(ד) הנני מורה למשטרת ישראל ליתן כל עזרה נדרשת לעובדי הועדה המחוזית לתכנון ובניה במחוז חיפה, לשם אכיפת הצו.

(ה) הנני מחייב כל אחת משלוש המשיבות לשלם למבקשת הוצאות ע"ס 10,000 ₪, וזאת תוך 30 ימים מהיום.

ניתנה היום, ד' באלול תשס"ח, 4 בספטמבר 2008, במעמד הצדדים.

זאיד פלאח

שופט